פסק-דין בתיק תא"מ 23371-09-11 - פסקדין

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 3.2.2011  נטען כי רכב הנתבעות התדרדר לעבר רכב התובעת, וגרם לנזקים הנטענים (להלן: "התאונה").

העיד בפני עת/1 (להלן: "עת/1") שהינו נהג רכב המבוטח אצל התובעת (להלן: "רכב התובעת"), כמו כן העידה עה/1 (להלן: "הנהגת") שרכבה מבוטח אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעות").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, כאשר רכבה עמד בחניה בעצירה מוחלטת, לפתע רכב הנתבעות התדרדר אל עבר רכב התובעת, וגרם לנזקים הנטענים.

לשיטתו, בתמונות רואים בבירור כי רכב הנתבעות פגע ברכב התובעת, ושרכב הנתבעות "גולש" ובולט לנתיב הנסיעה בכביש.

לטענת ב"כ הנתבעות, ל- עה/1 נודע על הארוע רק ביום קבלת התביעה. זאת ועוד, היא לא הייתה ברכב ולא ידוע לה כי רכבה התדרדר, שכן אם היה מתדרדר מכשיר האיתוראן היה מחייג, והאזעקה הייתה מופעלת. 

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן -  האם רכב הנתבעות התדרדר ופגע ברכב הנתבעות.

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, הנני להורות על דחיית התביעה, מהטעם שנטל התביעה לא הורם.

על מנת לסבר את האוזן, הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט ( סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970).

ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.

ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר.

בענייננו, שני העדים שבפני מסרו את גרסתם בצורה ברורה ועיקבית, ולא מצאתי כל פגם בעדות זו או אחרת.

בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל - "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו.

על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך של שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות שהונחו בפניו, כמותן, דיותן, והמשקל הראייתי שיש להעניק להן, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.

ובת"א (תל אביב) 3056/86  לויזדה נ' ההסתדרות העובדים הכללית של העובדים בא"י , בעמ' 1198 נאמר: